1968, אני ואחי על התלת אופן, בשאגות שמחה והתרגשות יוצאים להרפתקה… למרות שאמא אמרה שוב שאי אפשר, את לא יכולה, שכנעתי אותו ואנחנו "בורחים מהבית" מלאים ברוח הקונדסות של היחד.
מקיץ 1967 בו עברתי אושפזתי ונותחתי בבית החולים, צמד המילים האלו "אי אפשר", או במהדורה של "את לא יכולה", היו עבורי כמו בד אדום לשור בזירה הספרדית… איך שהיא הייתה מסיימת להוציא זאת מהפה, מיד היתה עולה בתוכי אש התנגדות מלווה בגל חום שלא נרגע עד ששונתה רוע הגזרה, או שהגענו להסכם מניח את הדעת לשני הצדדים…
כשהייתה בת 80, והודיתי לה על שלא גידלה אותי כנכה, היא צחקה, הישירה מבט ואמרה, את באמת חושבת שמישהו יכול היה לעמוד מולך… אני זוכרת שנעצרתי עם ההחזר הזה… כל כך הרבה תמונות ורגעים עלו בהבזק מול עיני … לקח לי זמן להפנים, לשנות פרשנות, להתחווט פנימה, לידיעה הברורה הזו שהנפש, הנשמה היא מהות התמצית שאנחנו, וכשאנחנו מחוברים לה, לרוח הפנימית הגדולה שבפנים גם אם בגוף חולה, ומקשיבים, לה, נכנעים להובלתה, לביטחון המוחלט שלה בעצמה ברצונותיה, בהתבטאות שרוצה להביא לידי ביטוי, אנו זוכים.
עלתה לי אז המחשבה, שהסימן הזה של הורדת החלק החולה מהגוף, איפשר לו לגוף את ההבראה, את השינוי, החלק הזה "שילם את החוב" של תפיסה אחרת, ובלעדיו יכלה נוגה חדשה להיוולד.
היום אני מורידה חלקים פנימיים אחרים, כאלה שלא משרתים אותי יותר, מאפשרת שוב לרוח הגדולה בפנים להיוולד מחדש, להוביל בהתרגשות להרפתקה חדשה של ריפוי …
